בלוג: יומן זיכרונות

אביה הייתה חולה, ונפטרה צעירה. וכשאביה הלכה והבית התרוקן, אמא שלה בחרה למלא אותו מחדש בנוכחות שלה. לאט לאט, דובי אחד ועוד אחד, המון דובים גדולים וקטנים מכל הפיג'מות של אביה מילאו את הבית. אמא סיגל יצרה לעצמה זיכרון שאפשר לחבק כשכואב, עוד דרך להשאיר את אביה קרובה. היא סיפרה לי שהיא נכנסת לחדר כמה פעמים ביום, מחבקת ומנשקת את הבובות, ומרגישה כאילו אביה איתה ❤️ לזכרה 🙏

אורי ג'רבי ז"ל היה ילד חברותי וכריזמטי, ורגיש לזולתו, תמיד עזר לילדים שהטילו עליהם חרם בכיתה. הוא אהב ספורט וכדורסל והיה טניסאי מחונן ותלמיד מצטיין ורצה להיות חייל קרבי. הוא נפל במלחמה כלוחם בסיירת גבעתי. אחרי מותו הושתלו איבריו בשני ילדים קטנים וכך זכה להציל את חייהם. אימו, נעמי, ביקשה דובי גדול במיוחד מבגדיו, ועליו שם הכדורסלן שהכי אהב. את הדובי הזה היא קיבלה ממני במתנה ❤ עוד ארבעה דובונים פצפונים ביקשה בשביל האחיינים, וגם כרית גדולה. ועוד דובי מיוחד יש שם, אותו קיבל אורי מ

אנשים שונים מגיבים בדרכים שונות לדובי הזיכרון שאני תופרת. כולם מתרגשים, זה בטח. אבל האמא הזאת הגיבה באופן עוצמתי במיוחד ומררה בבכי כשקיבלה את הדובי. ומה הפלא... תפרתי אותו מבגדי בנה המנוח. חוץ מהדובי הגדול, ביקשה שאתפור לה דווקא דובונים קטנים, ממש קטנטנים, בשביל לחלק לבני המשפחה לתלות במכוניות. הייתי שמחה לכתוב רק פוסטים מלאי שמחה. אבל לפעמים זה גם ככה, לפעמים הנחמה חבויה בתוך רגשות קשים.