בלוג: יומן זיכרונות

איזה כייף היה להכין את הדובי של נטע המתוק! זה לא דובי זיכרון, אלא דובי מתנה מלא חיים, שנתפר כולו מהבגדים הראשונים והקטנטנים שלו. אמא של נטע החליטה שבמקום שהבגדים הכי אהובים סתם ישכבו בארון, הם יהפכו לחבר החדש שלו. יש בפנים מנגנון שמשמיע את הצחוק הראשון של נטע! בכל פעם שלוחצים עליו, החדר מתמלא באושר. מזכרת מתקופה קסומה שחולפת מהר ❤️

רונית הגיעה אליי עם בקשה קצת אחרת - להכניס לתוך דובי הזיכרון את הזיכרונות גם מאבא, וגם מאמא. היו הרבה בגדים לבחור מהם, ורונית ואני החלטנו יחד איך לשלב את הבגדים של שניהם כך שבסופו של דבר הכול יתחבר. וכך הבגדים של שניהם נפגשו בתוך שבעה דובים, וכל אחד מהם נושא בתוכו קצת מאבא, וקצת מאמא.

שיר ביטון ז"ל, רק בת 19 בנופלה, היתה ילדה שהיא כולה אור, שמחת חיים מדבקת וחיוך שאי אפשר לשכוח. טוב הלב שלה והרצון להושיט יד לכל אדם היו המצפן שלה, והם אלו שהובילו אותה להיות חובשת קרבית בנחל עוז. 🤍 בשביעי לאוקטובר, בתוך התופת, שיר לא עצמה עין. היא נלחמה על חייהם של אחרים והעניקה טיפול רפואי לפצועים תחת אש, בגבורה עילאית, עד רגעיה האחרונים. כחלק מהנצחתה של שיר, זכיתי ליצור עבור אמא שלה, שבורת הלב, את הדובי המיוחד הזה. הוא עשוי כולו מהפיג'מה ששיר הכי אהבה ללבוש. יהי זכרה ברוך

לנווה הקטן וריף התינוקת הייתה רק אמא, סתיו גטה. עכשיו הם יתומים. סתיו הייתה קורבן בטבח השביעי באוקטובר. חברתה הטובה של סתיו ז"ל, לילך, ביקשה שאתפור בובות זיכרון עבור הקטנים, ושלחה לי גם הודעות שהקליטה עבורם אמא סתיו, שאכניס לתוך הדובים. חלקים בהודעות האלה נשמעים כמו פרידה ממש... למרות שלא הוקלטו ככאלה. אפשר לשמוע בוידאו. הילדים, כך סיפרה לי לילך, לא עוזבים את הדובים וישנים איתם בלילה. הם גדלים עכשיו עם סבתא, והלוואי וישתקמו מהטרגדיה ויהיו מאושרים כל חייהם ❤ יהי זכרה ברוך 🙏

רס"מ ארתור מרקוביצ׳י ז״ל היה גיבור. שוטר שנלחם בגבורה עילאית בשביעי לאוקטובר, לא הסכים לחזור הביתה ונפל תוך שהוא מציל מאות צעירים שחגגו במסיבת הנובה, בהסבירו שהם כמו הילדים שלו. כדי להנציח אותו ולתת למשפחה שלו משהו מוחשי להיאחז בו, ביקשה אישתו שאצור מהמדים שלו דובים גדולים ומחבקים.... גם ארתור היה גדול ומחבק. כעת ילדיו מתנחמים במדי השוטר שלו, שבתצורתם החדשה כדובים הם רכים ומלטפים, והם מעניקים למשפחה מעט הקלה. לזכרו.

הנקודה הקטנה שלי בתוך הסיפור הכל כך טראגי של איתי והדר ברדיצ'בסקי ז"ל, שנרצחו יחד בשביעי באוקטובר, ובתוך חייהם של התאומים הקטנים שלהם, גיא ורועי, ששרדו וחולצו לאחר עשר שעות לבדם בתוך התופת. שני דובוני זיכרון שישמרו עבור גיא ורועי משהו מאמא ואבא. את כל אחד מהדובים תפרתי גם מהחולצה של אבא וגם מהשמלה של אמא. יהי זכרם ברוך לנצח.

כבר תקופה שלא העליתי לכאן פוסטים על בובות הזיכרון בעקבות 7 באוקטובר. זה לא כי נגמרו הסיפורים... ממש לא. אלא שבשלב מסוים הבנתי שקשה לי להמשיך ולפרסם אותם, כל סיפור כזה מחזיר אותי שוב אל אותו יום, אל האנשים ואל המשפחות שפגשתי מאז. לקראת יום השנה השלישי ל-7 באוקטובר אני רוצה לחזור ולהעלות כאן חלק מהעבודות האלה, כל אחת והסיפור שמאחוריה. והעבודה שאיתה אני מתחילה נעשתה דווקא ממש לאחרונה. גם כמעט שלוש שנים אחרי, עדיין מגיעות בקשות להנצחת קורבנות היום הנורא ההוא. והפעם היה ברור שלא א

וואו תקשיבו, לראות את הילדים האלה מקבלים את דובי הזיכרון שהכנתי עבורם מהבגדים של אבא שלהם... ❤❤❤ אני כל כך מודה לאמא היקרה ששלחה לי את הוידאו הזה!!! זה לא "מרגש עד דמעות"... זה יותר שבכיתי פה כמו ילדה. כדאי לצפות, זה באמת מרגש. לזכרו של יהונתן שמש 😪

מה הקשר בין דובי חמוד, הפועל תל אביב, וחייל שנפל בשבעה באוקטובר? עידן רז. עידן נפל בלחימה בגולני, בשבעה באוקטובר. הפועל תל אביב היתה אהבת חייו. אחרי שעידן נפל, תפרתי להוריו דובי מאחת מחולצות הקבוצה שלו. אמא שלו התאהבה בדובי. ואז היא מאוד רצתה לתת להפועל קמע שיעזור לקבוצה לעלות ליגה, וחשבה שהדובי מתאים. אבל לי נצבט הלב. לא יכולתי לתת לדובי הזה לעזוב אותה. אמרתי לה שתשלח לי עוד חולצה ואתפור לה עוד דובי באהבה, העיקר שהדובי המקורי יישאר איתה. וכך היה. שילבנו בו את הספרה 5 - חמסה,

לילך לא התכוננה לפרידה הזאת. היא כלל לא ידעה שאמא חולה. המשפחה בחרה להסתיר ממנה את המחלה, מתוך רצון להגן עליה. ואז היא איבדה את אמא שלה לסיבוך של מחלת הסרטן. היא פנתה אליי וביקשה ליצור חיבוק שיזכיר לה את אמא. הדובים שיצרתי מהבגדים של אמא הם צבעוניים ומשמחים, כמו השמחה שאפיינה את אמא. לאחד מהם אפילו חיברתי את המשקפיים המקוריים שלה. עכשיו הזיכרונות קיבלו צורה. אפשר לגעת בהם, ואפשר לחבק.

למה היה חשוב שלדובי הזה יהיו שלייקס? נורית פנתה אליי וביקשה שאכין שני דובי זיכרון מבגדי אבא שלה ז"ל, אחד עבורה ואחד עבור אמא שלה. היה דבר אחד שהיה לה חשוב במיוחד: שלכל דובי יהיו שלייקס. כי אבא שלה כמעט תמיד הסתובב עם שלייקס, וזה היה חלק בלתי נפרד ממנו. נורית בכתה מאוד כשקיבלה ממני את הדובים. אחרי שהם הגיעו הביתה, אמא של נורית לקחה את הדובי שלה והושיבה אותו על הכורסה שבה אבא היה יושב. מאז הוא יושב שם, והיא מספרת שהיא מוצאת את עצמה מביטה בו שוב ושוב. זה לא שהוא מחליף את בעלה, ש

בובות זיכרון לא מדברות. ילדים כן... בסרטון הזה הילד מציג בידיו הקטנות את הדובונים ומסביר על משמעותם בשבילו ❤️ על הסרטון המרגש תודה לאורלי, דודתה של ניר אבוחצירה ז"ל, שמבגדיה תפרתי את הדובונים. "אני מכירה את העבודות שלך כבר שנים… לא דמיינתי שיום אחד גם אני אהפוך ללקוחה", אמרה לי בעצב דודתה של ניר אבוחצירה ז"ל, שנהרגה בפתאומיות. נהגת שנהגה תחת השפעת אלכוהול וסמים פגעה בה וקטעה את חייה הצעירים, והיא רק בת 22. משפחתה הזמינה ממני דובים לזכרה, ותפרתי אותם מהפיג'מות שלה, שכל כך אהבה

סבא אוי היה איש כזה שאהב את כולם. את כולם הוא אהב, וכולם אהבו אותו. הוא תמך באנשים ורומם אותם נפשית וכלכלית, איש חסד עצום היה סבא. סבא אוי נולד והתגורר בדרום אפריקה, אבל היו לו כמה סטים של בגדים בארץ, ובמשך שלושים שנה, בכל פעם שהגיע למשפחה בירושלים, לבש את אותם בגדים. כשהיה בארץ, אהב לשבת על הספה, לבוש בבגדים הכל כך מוכרים, ולתת לכל הנכדים לחבק אותו... ומאז שנפטר זה היה כל כך חסר. נכדתו עדי שיזמה את יצירת הבובות לזיכרו, ביקשה שאכין לכל דובי חולצה ומכנסיים, וגם סוודר, ונעליים,

יעל אהבה קופים. אהבה את החכמה שלהם, את ההומור, את זה שהם תמיד בלהקות, משפחתיים ושמחים. היא כל כך אהבה אותם שאספה אותם במשך שנים מהמון מדינות בעולם, ועשתה שיהיה להם מקום בבית, לכולם. קופים מעץ, מתכת, בדים, זכוכיות - קופים בכל מיני גדלים ומכל מיני סוגים. כל מי שהכיר את יעל הביא לה קוף - כך שבעצם ביתה היה כפר גלובלי של קופים, כמו שהיא היתה עבור המון אנשים, מקום בטוח, אופטימי, עוטף, מחבק, מלא חכמה, הומור וטוב לב. מה הפלא שכשנפטרה, בגיל 86, ביקשה ביתה מאיה להנציח את זכרה על ידי ת

איתן לוי הי"ד נחטף לעזה ונרצח שם. הסיפור שלו מזעזע ואני לא רוצה לכתוב אותו כאן. במקום זה אספר עליו ועל הדובים המנחמים שתפרתי מבגדיו ❤ איתן לוי היה אדם עם נשמה גדולה, שאוהב לעזור ולדאוג שלכולם יהיה טוב. יותר מהכל אהב את משפחתו ואת הכלבות שלו. בבגדים שלו יכולתי להריח את הכלבות האהובות שלו. תפרתי מהבגדים דובי אחד גדול עבור הבן שלו, ובגבו הודעה מוקלטת שהשאיר לו, שאפשר להפעיל בלחיצת כפתור. דובי אחד נתפר כדובונית עם שמלה, גם הוא עם תיבת קול בגבו והודעות אוהבות שהשאיר לאחות בנו, סאנ

נועם אפרים היה דיג'יי, והשתתף במסיבת הנובה ברעים יחד עם נועה אנגלנדר , בת זוגו במשך חמש השנים האחרונות. במשך חמישה ימים חיכו בני המשפחה למידע על גורלם, עד שקיבלו את הבשורה המרה שנעם ונועה נרצחו בעת שהתחבאו בבר המסיבה, כאשר נעם מגן בגופו על נועה. בחייהם ובמותם לא נפרדו, יהי זכרם ברוך. את דובון הזיכרון הזה תפרתי מחולצתו של נועם ז"ל, לאמא שלו רויטל אפרים-בן דוד . כשקיבלה אותו סיפרה לי שזו מתנת יום ההולדת הכי מרגשת שקיבלה ❤ הלוואי ותנוחם.

פייגי נולדה עם מחלת לב ועוד בעיות, וסיפור משפחתי מורכב גרם לכך שהושארה בבית החולים. אבל מירית אימצה אותה אל ליבה. פייגי נפטרה כעבור 15 חודשים. בתוך היגון האינסופי ביקשה מירית שאתפור מבגדיה של הקטנה קואלות. בגלל השפה השסועה, זו החיה שהכי הזכירה לה אותה. הוספתי גם ציפור (פייגה) קטנה. ותיבת קול בתוך אחת הקואלות, ובה צחוקה המתגלגל ימשיך להשמע. בוידאו המצורף אפשר לראות ולשמוע. תפרתי את הקואלות גדולות, שמנמנות ורכות, שכייף לחבק. לא היה קל לחתוך את הבגדים הזעירים. ולא היה קל לראות א

דובי כזה עוד לא יצרתי. הוא מדבר, בקולו של האדם שלזכרו הוא נתפר. לכבוד זה, יצרתי בפעם הראשונה וידאו שמנציח רגעים מתהליך העבודה, ואפשר שם לראות ולשמוע את הקול. תודה מיי-רב, גאיה ואלון על האתגר. הייתה חוויה... אחת המרגשות ❤️🙏😢 הנה מה שכתבה מיי-רב: כשראיתי את דובי הזכרון הראשון נעתקה נשמתי! לא האמנתי שאפשר להפוך געגוע למשהו כזה מוחשי ושמח, מיד ידעתי שאני רוצה אחד כזה. דחוף. בשביל הילדים וגם בשבילי, כדי שנוכל להחזיק בשתי ידיים משהו ממנו. את יוני איבדנו אחרי מאבק קצר בסרטן, הוא ע