בלוג: יומן זיכרונות

איזה כייף היה להכין את הדובי של נטע המתוק! זה לא דובי זיכרון, אלא דובי מתנה מלא חיים, שנתפר כולו מהבגדים הראשונים והקטנטנים שלו. אמא של נטע החליטה שבמקום שהבגדים הכי אהובים סתם ישכבו בארון, הם יהפכו לחבר החדש שלו. יש בפנים מנגנון שמשמיע את הצחוק הראשון של נטע! בכל פעם שלוחצים עליו, החדר מתמלא באושר. מזכרת מתקופה קסומה שחולפת מהר ❤️

רונית הגיעה אליי עם בקשה קצת אחרת - להכניס לתוך דובי הזיכרון את הזיכרונות גם מאבא, וגם מאמא. היו הרבה בגדים לבחור מהם, ורונית ואני החלטנו יחד איך לשלב את הבגדים של שניהם כך שבסופו של דבר הכול יתחבר. וכך הבגדים של שניהם נפגשו בתוך שבעה דובים, וכל אחד מהם נושא בתוכו קצת מאבא, וקצת מאמא.

שיר ביטון ז"ל, רק בת 19 בנופלה, היתה ילדה שהיא כולה אור, שמחת חיים מדבקת וחיוך שאי אפשר לשכוח. טוב הלב שלה והרצון להושיט יד לכל אדם היו המצפן שלה, והם אלו שהובילו אותה להיות חובשת קרבית בנחל עוז. 🤍 בשביעי לאוקטובר, בתוך התופת, שיר לא עצמה עין. היא נלחמה על חייהם של אחרים והעניקה טיפול רפואי לפצועים תחת אש, בגבורה עילאית, עד רגעיה האחרונים. כחלק מהנצחתה של שיר, זכיתי ליצור עבור אמא שלה, שבורת הלב, את הדובי המיוחד הזה. הוא עשוי כולו מהפיג'מה ששיר הכי אהבה ללבוש. יהי זכרה ברוך

לנווה הקטן וריף התינוקת הייתה רק אמא, סתיו גטה. עכשיו הם יתומים. סתיו הייתה קורבן בטבח השביעי באוקטובר. חברתה הטובה של סתיו ז"ל, לילך, ביקשה שאתפור בובות זיכרון עבור הקטנים, ושלחה לי גם הודעות שהקליטה עבורם אמא סתיו, שאכניס לתוך הדובים. חלקים בהודעות האלה נשמעים כמו פרידה ממש... למרות שלא הוקלטו ככאלה. אפשר לשמוע בוידאו. הילדים, כך סיפרה לי לילך, לא עוזבים את הדובים וישנים איתם בלילה. הם גדלים עכשיו עם סבתא, והלוואי וישתקמו מהטרגדיה ויהיו מאושרים כל חייהם ❤ יהי זכרה ברוך 🙏

"במקום ילדים אני מחבקת דובים." זה מה שאמרה לי רונית רחום, כשקיבלה את שלושת דובי הזיכרון שתפרתי לה. שלושה דובים, משלושה אנשים שהיו חלק מהמשפחה שלה: בתה ניצן, בן זוגה לידור, ואחיה אבי. שלושתם היו במסיבת הנובה ב־7.10. שלושתם נרצחו. את דובי הזיכרון תפרתי מהבגדים שהם לבשו. כך הפכו הבגדים שנשארו אחריהם לחלק מהזיכרון וההנצחה שלהם. לזכרם של ניצן, לידור ואבי.

רס"מ ארתור מרקוביצ׳י ז״ל היה גיבור. שוטר שנלחם בגבורה עילאית בשביעי לאוקטובר, לא הסכים לחזור הביתה ונפל תוך שהוא מציל מאות צעירים שחגגו במסיבת הנובה, בהסבירו שהם כמו הילדים שלו. כדי להנציח אותו ולתת למשפחה שלו משהו מוחשי להיאחז בו, ביקשה אישתו שאצור מהמדים שלו דובים גדולים ומחבקים.... גם ארתור היה גדול ומחבק. כעת ילדיו מתנחמים במדי השוטר שלו, שבתצורתם החדשה כדובים הם רכים ומלטפים, והם מעניקים למשפחה מעט הקלה. לזכרו.

"ככה אני אקום, ואני אשמע שהיא התגעגעה אלי, והיא שואלת אותי איך ישנתי". זהו סיפורה של רומי ברנט אליהו ז"ל, שנרצחה ב-7 באוקטובר בפסטיבל הנובה, ודובי הזיכרון שיצרתי לילדיה. רומי אליהו הייתה אישה יוצאת דופן שחיה תמיד באומץ והלכה בעקבות הלב שלה. היא גדלה כחרדית, חזרה בשאלה יחד עם בעלה מוטי, ובהמשך דרכה הקימה זוגיות אוהבת עם סוזי. ארבעה ילדים היו מרכז עולמה. לאחר הרצח הנורא בשביעי לאוקטובר, קרה משהו מעורר השראה, כמעט בלתי נתפס: סוזי ומוטי, מתוך אהבה עצומה לרומי ולילדים, בחרו לאחד כ

הנקודה הקטנה שלי בתוך הסיפור הכל כך טראגי של איתי והדר ברדיצ'בסקי ז"ל, שנרצחו יחד בשביעי באוקטובר, ובתוך חייהם של התאומים הקטנים שלהם, גיא ורועי, ששרדו וחולצו לאחר עשר שעות לבדם בתוך התופת. שני דובוני זיכרון שישמרו עבור גיא ורועי משהו מאמא ואבא. את כל אחד מהדובים תפרתי גם מהחולצה של אבא וגם מהשמלה של אמא. יהי זכרם ברוך לנצח.

כבר תקופה שלא העליתי לכאן פוסטים על בובות הזיכרון בעקבות 7 באוקטובר. זה לא כי נגמרו הסיפורים... ממש לא. אלא שבשלב מסוים הבנתי שקשה לי להמשיך ולפרסם אותם, כל סיפור כזה מחזיר אותי שוב אל אותו יום, אל האנשים ואל המשפחות שפגשתי מאז. לקראת יום השנה השלישי ל-7 באוקטובר אני רוצה לחזור ולהעלות כאן חלק מהעבודות האלה, כל אחת והסיפור שמאחוריה. והעבודה שאיתה אני מתחילה נעשתה דווקא ממש לאחרונה. גם כמעט שלוש שנים אחרי, עדיין מגיעות בקשות להנצחת קורבנות היום הנורא ההוא. והפעם היה ברור שלא א

וואו תקשיבו, לראות את הילדים האלה מקבלים את דובי הזיכרון שהכנתי עבורם מהבגדים של אבא שלהם... ❤❤❤ אני כל כך מודה לאמא היקרה ששלחה לי את הוידאו הזה!!! זה לא "מרגש עד דמעות"... זה יותר שבכיתי פה כמו ילדה. כדאי לצפות, זה באמת מרגש. לזכרו של יהונתן שמש 😪

מה הקשר בין דובי חמוד, הפועל תל אביב, וחייל שנפל בשבעה באוקטובר? עידן רז. עידן נפל בלחימה בגולני, בשבעה באוקטובר. הפועל תל אביב היתה אהבת חייו. אחרי שעידן נפל, תפרתי להוריו דובי מאחת מחולצות הקבוצה שלו. אמא שלו התאהבה בדובי. ואז היא מאוד רצתה לתת להפועל קמע שיעזור לקבוצה לעלות ליגה, וחשבה שהדובי מתאים. אבל לי נצבט הלב. לא יכולתי לתת לדובי הזה לעזוב אותה. אמרתי לה שתשלח לי עוד חולצה ואתפור לה עוד דובי באהבה, העיקר שהדובי המקורי יישאר איתה. וכך היה. שילבנו בו את הספרה 5 - חמסה,

לילך לא התכוננה לפרידה הזאת. היא כלל לא ידעה שאמא חולה. המשפחה בחרה להסתיר ממנה את המחלה, מתוך רצון להגן עליה. ואז היא איבדה את אמא שלה לסיבוך של מחלת הסרטן. היא פנתה אליי וביקשה ליצור חיבוק שיזכיר לה את אמא. הדובים שיצרתי מהבגדים של אמא הם צבעוניים ומשמחים, כמו השמחה שאפיינה את אמא. לאחד מהם אפילו חיברתי את המשקפיים המקוריים שלה. עכשיו הזיכרונות קיבלו צורה. אפשר לגעת בהם, ואפשר לחבק.

למה היה חשוב שלדובי הזה יהיו שלייקס? נורית פנתה אליי וביקשה שאכין שני דובי זיכרון מבגדי אבא שלה ז"ל, אחד עבורה ואחד עבור אמא שלה. היה דבר אחד שהיה לה חשוב במיוחד: שלכל דובי יהיו שלייקס. כי אבא שלה כמעט תמיד הסתובב עם שלייקס, וזה היה חלק בלתי נפרד ממנו. נורית בכתה מאוד כשקיבלה ממני את הדובים. אחרי שהם הגיעו הביתה, אמא של נורית לקחה את הדובי שלה והושיבה אותו על הכורסה שבה אבא היה יושב. מאז הוא יושב שם, והיא מספרת שהיא מוצאת את עצמה מביטה בו שוב ושוב. זה לא שהוא מחליף את בעלה, ש

אביה הייתה חולה, ונפטרה צעירה. וכשאביה הלכה והבית התרוקן, אמא שלה בחרה למלא אותו מחדש בנוכחות שלה. לאט לאט, דובי אחד ועוד אחד, המון דובים גדולים וקטנים מכל הפיג'מות של אביה מילאו את הבית. אמא סיגל יצרה לעצמה זיכרון שאפשר לחבק כשכואב, עוד דרך להשאיר את אביה קרובה. היא סיפרה לי שהיא נכנסת לחדר כמה פעמים ביום, מחבקת ומנשקת את הבובות, ומרגישה כאילו אביה איתה ❤️ לזכרה 🙏

אבא כבר לא כאן אך כאן לתמיד. הבגדים שפעם לבש יהיו עם ביתו גם בעתיד. סוודר שהפכתי לשני חיבוקים בצורת דובי וקוף 🤍 בשביל חלי.

מכירים את המשפט "באתי לחזק ויצאתי מחוזקת"? ככה היה לי עם איריס חיים, אמא של יותם חיים ז"ל, שכולנו זוכרים את הטרגדיה שלו. איריס היא אישה מעוררת השראה. יש לה לב פתוח, עומק ועוצמה שקשה להסביר במילים. במהלך שיחותינו שלנו היא סיפרה לי על יותם ועל עצמה, וגם על עצמי היא סיפרה לי - דברים אישיים, מפתיעים, שנשארו איתי ונותנים לי כח עד עכשיו. איריס הגיעה אליי עם חולצה של יותם שאהב במיוחד, שמצאה בבית שלו אחרי השביעי באוקטובר, ועליה סימני השריפה שהתחוללה שם. מהחולצה הזו יצרתי דובי, והכנסת

בובות זיכרון לא מדברות. ילדים כן... בסרטון הזה הילד מציג בידיו הקטנות את הדובונים ומסביר על משמעותם בשבילו ❤️ על הסרטון המרגש תודה לאורלי, דודתה של ניר אבוחצירה ז"ל, שמבגדיה תפרתי את הדובונים. "אני מכירה את העבודות שלך כבר שנים… לא דמיינתי שיום אחד גם אני אהפוך ללקוחה", אמרה לי בעצב דודתה של ניר אבוחצירה ז"ל, שנהרגה בפתאומיות. נהגת שנהגה תחת השפעת אלכוהול וסמים פגעה בה וקטעה את חייה הצעירים, והיא רק בת 22. משפחתה הזמינה ממני דובים לזכרה, ותפרתי אותם מהפיג'מות שלה, שכל כך אהבה

רפ"ק אמין אחונדוב ז"ל. בשביעי לאוקטובר הוא עבד כקצין משטרה בכיר באבטחת המסיבה ברעים, ונהרג שם בקרב עם מחבלים. לאחר זמן שלחה לי אשתו, ליבי, את החולצה המצולמת בתמונה המשפחתית הנהדרת המצורפת, בה הם מבלים עם הילדים דניאל ורומי הקטנים, ועם הכלבלב, כולם יתומים כעת. תפרתי להם מהחולצה את הדובון במתנה. ליבי הודתה לי מכל הלב, וכתבה לי שהיא תחבק אותו ולא תעזוב 😥 היא כתבה לי גם את המילים המרגשות האלה: "לא תיארתי לעצמי כמה הוא מרגש. במיוחד עכשיו, אחרי שבוע קשה ומטלטל, חיבקתי אותו חזק חזק

בן אורי היה אור גדול, אדם עם לב ענק, כולם אמרו עליו ככה. הוא היה הלום קרב מצוק איתן, ובסיוע שלוש עמותות מדהימות במשך שנים עשה הכל בשביל לשקם את עצמו, ובאמת התחיל להתאושש. בן כבר ראה אור בקצה מנהרת הפוסט טראומה החשוכה שלו. הוא רצה לשמוח, וחשב לעשות זאת על ידי יציאה עם חבר למסיבת הנובה ברעים. וכך, במקום לחגוג את החזרה לחיים, איבד אותם. בעמותת "אחים ליוגה", אליה הצטרף כחלק מהשיקום שלו, למד בן לתרגל יוגה ומדיטציה. בסרטון שנמצא אחרי מותו בטלפון שלו הסתבר שברגעי חייו האחרונים, בעוד

רועי וייזר ז"ל היה מנהיג מלידה. הייתה בו שמחת חיים ונעורים, חיוך, אישיות ומנהיגות שלעולם לא תישכח, וקסם אישי שהדביק את כולם. בקרבות השביעי באוקטובר הוא לחם עם חבריו, ובזכותו וכתוצאה מהחשיבה הטקטית שלו ניצלו הרבה מאוד חיילים ואזרחים. התברר, לאחר מכן, שבעקבות העמידה העיקשת שלו ושל חבריו החיילים, הם הביאו לבלימת התנועה של המחבלים צפונה לכיוון אשקלון ואשדוד, והצילו המון אזרחים וחיילים במעגל הרחוק יותר. הוא נפל כגיבור, בן 21 בסך הכל. . את הדובון תפרתי מחולצתו במתנה לאמא שלו, נעמי,

הדובי של אסף שלזינגר ז"ל ❤️ אשתו של אסף, גלית, שמה אותו ליד המיטה והוא מקבל ממנה חיבוקים בלילות... וכך היא מספרת: "אסף אהובי היה מנהל המערך הרפואי במסיבת הנובה ב-7.10 ונרצח בעודו מטפל בפצועים. באוגוסט השנה היינו אמורים לחגוג 35 שנות נישואים🥺 הילה קרמר חברתי הקרובה והאהובה, קראה על המיזם המקסים של מיכל והביאה לה את שתי חולצות הטישרט שאסף הכי אהב ללבוש והיה "חורש" עליהן. מיכל יצרה מהן דובון זיכרון מתוק שישן לצידי ומעלה בי חיוך וזיכרונות טובים. קראתי לו שלז (קיצור של שלזינגר),

יעקב עוזרי נהרג בקרבות בעזה, חודש אחרי שפרצה המלחמה. הוא לא הספיק להכיר את אלה, ביתו בכורתו, שנולדה מעט אחרי כן. הוא ממש חיכה לה ורצה לפגוש אותה. אמא שלה, הגר, שומרת על הבגדים של יעקב בקנאות... היה לה קשה להפרד מהחולצה, ובכל זאת רצתה שיהיה לקטנה משהו משל אבא, שתוכל להיות איתו מגיל אפס. את הדובי תפרתי בשבילה במתנה, שישמור עליה במיטה וייתן לה כח 😥 יהי זכרו של יעקב ברוך 🙏

כשמשפחתה של שני גבאי הי"ד פנתה אלי שאצור עבורם דובי זיכרון, הם הסבירו לי שהן נועדו לאחיין שלה, שעתיד להוולד, כדי שישחק בהן ויתחבר לדודתו, שאותה לעולם לא יכיר. אמא שלה ביקשה שאכתוב על שני את הדברים הבאים: שני נולדה ב-29.11.1997 בחיפה וגדלה ביקנעם עילית, בת לרחל מיכל ויעקב, אחות אמצעית לאביאל וניצן. היא הייתה ילדה שמחה עם צחוק מתגלגל, מלאת ביטחון עצמי, אהבה לטרוף את החיים, לנצל כל רגע, ללכת לים בכל הזדמנות ולטוס בלי הפסקה. מסיבות ובילויים היו חלק בלתי נפרד מהחיים שלה, כמו מסיבת

ניקה הייתה רק ילדה בת 19, בשירות לאומי, כשנמצאה בדירתה ללא רוח חיים. לניקה היה סיפור אהבה עם מגן דוד אדום כבר מגיל 15, הרבה תרומה ואחריות, והמון זמן שבילתה לבושה במדי מד"א. אמא שלה סיפרה לי שניקה הייתה ילדה שמחה וחכמה, אהבה אקשן, והכי אהבה ינשופים. החלטנו על יצירת כריות ינשופיות, שיש בהן סמלים וציוני דרך מהתחנות השונות שעברה בשירותה במד"א. אחת מהן תיסע עם אמא של ניקה להתחיל חיים חדשים בחו"ל. בהצלחה אינה, והלוואי והינשופית שתבחרי לחייך החדשים תנחם אותך ❤

סבא אוי היה איש כזה שאהב את כולם. את כולם הוא אהב, וכולם אהבו אותו. הוא תמך באנשים ורומם אותם נפשית וכלכלית, איש חסד עצום היה סבא. סבא אוי נולד והתגורר בדרום אפריקה, אבל היו לו כמה סטים של בגדים בארץ, ובמשך שלושים שנה, בכל פעם שהגיע למשפחה בירושלים, לבש את אותם בגדים. כשהיה בארץ, אהב לשבת על הספה, לבוש בבגדים הכל כך מוכרים, ולתת לכל הנכדים לחבק אותו... ומאז שנפטר זה היה כל כך חסר. נכדתו עדי שיזמה את יצירת הבובות לזיכרו, ביקשה שאכין לכל דובי חולצה ומכנסיים, וגם סוודר, ונעליים,

את ארבעת דובי הזיכרון הללו תפרתי לזכרם של גל ונאג'י עבדוש, שאהבו אחד את השנייה, יצאו יחד לרקוד במסיבה ברעים ולא חזרו. לגל ונאג'י שני ילדים - אליאב ורפאל הקטנים, שנותרו כעת בלי אבא, בלי אמא. אליאב ורפאל קיבלו כל אחד דובי מבגדיו של אבא ודובי מבגדיה של אמא, שיהיו להם לחיבוק. הלוואי ויוכלו למצוא בהם נחמה 😢 גל ונאג'י, בחייהם ובמותם לא נפרדו ❤ יהי זכרם ברוך🙏 *תודה לארגון לנפגעי פעולות איבה שמימן את בובות הזיכרון לגל ונאג'י.

בא לי לשכוח את כל מה שכואב עצב רודף צער רודף אבל. אני רוצה לספר על יובל שסיפק לי הפוגה רגעית מהסבל. ליובל הייתה שמיכת תינוק שליוותה אותו בשנותיו הראשונות, והילד התפתח וגדל והוא והשמיכה צברו זיכרונות. וכשיובל הגיע לגיל שמונה אמא שאלה אותו האם כדאי להפוך את השמיכה לדובי ויובל ענה שבוודאי! רק דבר אחד ביקש הילד: שארקום עליו שם ותאריך ואוסיף גם פפיון וכובע זה כל מה שהוא צריך 😊 וכשיובל קיבל את הדובון הייתה זו אהבה ממבט ראשון ❤ מאז הוא מחבק אותו חזק ובכל לילה הולך איתו לישון 🐻🌙 ש

רועי דאווי ז"ל היה אחד מ-11 חברים, לוחמי גבעתי, שנהרגו יחד מפגיעת טיל נ"ט בנמר שבו שהו במהלך הקרבות בעזה. רועי כבר היה בחופשת שחרור. הוא היה ילד בן פחות מ-21, אבל כבר היה אמור להתחתן, והשאיר אחריו את חברתו ניצן שבורת לב. רועי היה ילד מלא שמחת חיים, שאהב את המדינה ורצה לתרום. לפני כניסתו לעזה שלח להוריו הודעה: "אמא ואבא, אני אוהב אתכם. הייתם הכי טובים שיש. אם למות, אז רק ככה. אני לא מתחרט על כלום. היה לי את השירות הכי טוב שאפשר לבקש, עם הסוף הכי מתוק שיש". חברו הטוב מילדות, אי

יונדב רז לוינשטיין היה בן הזקונים להוריו, הקטן מבין שישה אחים. הוא היה גדול וגבוה (1.91 מ'), איש ספר, מחובר מאוד למורשת עמו וארצו. היה לו ידע רחב בהמון תחומים, וגם לב גדול ורגיש. רק חודשיים לפני שנפל בעזה הוא התחתן עם הדר. רק חודש נותר לו לשחרור מהצבא. רק 23 שנים שהספיק לחיות. את הדובי לזכרו תפרתי מחולצתו הענקית ואני מקווה שכשהדר מחבקת אותו היא מרגישה משהו מיונדב ❤ על קברו בחרה משפחתו לצטט את הפסוק "הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן", משפט שמדייק את מי שהיה יותר מהכל, כ

בר תומר הייתה ילדת זקונים שעם היוולדה האירה את כל הבית בשמחה שקרנה ממנה. בכל מקום אליו הגיעה מיד התאהבו כולם באנרגיות ובחיוביות שלה. חברתה כרמית, שהביאה לי את בגדיה כדי שאתפור מהם בובות זיכרון, תיארה לי אותה כ"אחת השמשות שזרחו בעולם". היא הראתה לי בתמונות את העיניים היפות והגדולות של בר, והחלטנו לייצג את המאפיין הזה על גבי הדובוניות בעזרת הוספה של ריסים שידגישו את עיניהן. מורן, אחותה של בר, מספרת עליה: בר הייתה אישה עתירת אור, תבונה, כישרון ויופי, שלימדה את כולנו להנות מכל יו